ו. ה. אודן

מתוך “זמן אחר”, 1940

עברית: אברהם עוז

יוֹשֵׁב בְּאֵיזֶה בַּר

בַּחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִּם

פּוֹחֵד וּמִתְאַבֵּל עַל

הַתִּקְווֹת הַנְפוֹגוֹת

שֶׁל שְׁנוֹת עָשׂוֹר כּוֹזֵב:

גַּלֵּי חֵמָה וּפַחַד

מְרַחֲפִים סְבִיב אוֹר וְאֹפֶל

מֵעַל אַרְצוֹת הָאֲדָמָה,

לִלְפֹּת חַיֵּי כָּל אִישׁ וָאִישׁ;

וְצַחֲנַת מֵתִים מֻשְׁתֶּקֶת

פּוֹצַעַת לֵיל סֶפְּטֶמְבֶּר.

מֶחְקָר נוֹקֵב יוּכַל

לַחְשֹׂף אֶת פְּנֵי הַפֶּגַע

מִלּוּתֶר עַד הֲלֹֹם,

אֲשֶׁר תַּרְבּוּת שִׁגֵּעַ,

וּמַה אֵרַע בְּלִינְץ,

אֵיךְ צֶלֶם אֵל נִשְׂגָּב

הָפַךְ אֱלִיל טְרוּף דַּעַת.   

אֲנִי וְהַצִּבּוּר יָדַעְנוּ

לִקְחֵי שֵׁעוּר שֶׁל כָּל תַּלְמִיד:

מִי שֶׁהֵרֵעוּ לוֹ

יָשִׁיב גַּם הוּא בְּרֹעַ.

כְּבָר תּוֹקִידִידֶס הַגּוֹלֶה יָדַע

מַה יֵשׁ לַנּוֹאֲמִים לוֹמַר

עַל דֶּמּוֹקְרַטְיָה,

וּמָה בְּפִי הֶעָרִיצִים,

הַזֶּבֶל הַנּוֹשָׁן שֶׁהֵם דּוֹבְרִים

אֶל מַצֵּבָה שׁוֹתֶקֶת.

וּבְדַּפֵּי סִפְרוֹ תֵּאַר

אֶת הַבִּינָה הַמְגֹרֶשֶׁת,

כְּאֵב שִׁגְרַת הֶרְגֵּל,

נִהוּל כּוֹשֵׁל וְצַעַר.

וְאֶת כָּל אֵלֶּה שׁוּב נִסְבֹּל.

אֶל הָאַוִּיר שְׁוֵה הַנֶּפֶשׁ,

מוּלוֹ גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים בְּעִוָּרוֹן

יָעֵזוּ פְּנֵי גָּבְהָם לִפְרֹשׂ

עָצְמַת אֱנוֹשׁ שְׁלוּבַת כֹּחוֹת,

שׁוֹפֶכֶת כָּל לָשׁוֹן אֶת רַהַב

הַטִּעוּנִים הַמִּתְחָרִים.

אַךְ מִי יִחְיֶה לְאֹרֶךְ זְמַן

בְתּוֹך חֲלוֹם הָזוּי?

מֵעֵבֶר לַמַּרְאוֹת יַבִּיטוּ

פְּנֵי הָאִמְפֶּרְיָלִיזְם,

וְכָל עַוְּלוֹת עוֹלָם.

פָּנִים סָבִיב לַבַּר

צְמוּדֵי שִׁגְרַת יוֹמָם;

הָאוֹר אַף פַּעַם לֹא יִכְבֶּה

הַמּוּסִיקָה אֵינָה נִגְמֶרֶת,

וְכָל הַמֻּסְכָּמוֹת קָשְׁרוּ

לְהַאֲצִיל עַל הַמִּבְצָר הַזֶּה

אֲבִיזָרִים שֶׁל בַּיִּת;

שֶׁלֹּא נִרְאֶה אֵיפֹה אֲנַחְנוּ,

אֲבוּדִים בְּיַעַר מְכֻשָּׁף,

צְבָא יְלָדִים מְפַחֲדִים בַּחשֶׁךְ,

לֹא טוֹב לָהֶם וְגַּם לֹא מְאֻשָּׁר.

הַסּוֹעֲרוֹת בִּנְפִיחֹות הַקְרָב

שֶׁל נוֹאֲמִים בְּנֵי שֵׁם 

אֵינָן גַסּוֹת מִתְּשׁוּקוֹתֵינוּ:

מַה שֶּׁכָּתַב נִיזִ’ינְסְקִי הַטָּרוּף

עַל דְּיַגִּילֵב

נָכוֹן לְלֵב רָגִיל;

כָּל שִׁגָּיוֹן אֲשֶׁר יוּלַד

בְּלֵב כָּל אִישׁ וְכָל אִשָּׁה

שׁוֹחֵר אֶת הַבִּלְתִּי מֻשָּׂג:

לֹא אַהֲבַת הָאֱנוֹשׁוּת

רַק חֵפֶץ לֵב אֶחָד.

מֵאֹפֶל שַׁמְרָנִי קַרְתָּן

אֶל רוֹם חַיֵּי מוּסָר

עוֹבְרִים נוֹסְעֵי הַפַּרְוָרִים,

מְשַׁנְנִים נִדְרֵי הַבֹּקֶר:

“אֶשְׁמֹר אֵמוּן לָרַעְיָה;

אֶת כְּבוֹד מְלַאכְתִּי אֶנְצֹר”.

מוֹשְׁלִים אֵין יֵשַׁע נֵעוֹרִים

אֶל כֹּרַח הַמִּשְׂחָק:

מִי דְּרוֹר יִקְרָא לָהֶם כָּעֵת,

מִי שֵׁמַע לָחֵרֵשׁ יִתֵּן?

וּמִי פֶּה לָאִלֵּם?

וְלִי דָּבָר אֵין אֶלָּא קוֹל

לִפְרֹם בּוֹ אֶת קִפְלֵי הַשֶּׁקֶר:

הַשֶּׁקֶר הַנִּרְגָּשׁ בַּמֹּחַ

עַל חוּשִׁיּוּת הָאִישׁ-מִן-הָרְחוֹב

וְשֶׁקֶר הַשְׂרָרָה

שֶׁמִּגְדָּלָיו חוֹבְקֵי שָׁמַיִּם.

אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁשְׁמוֹ הוּא מְדִינָה

וְאִישׁ אֵינֹו קַיָּם בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

וְהָרָעָב אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה

לֹא לָאֶזְרָח וְלֹא לַמִּשְׁטָרָה;   

נֹאהַב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אוֹ נָמוּת.

חֲסַר אוֹנִים בִּפְנֵי הַלַּיְלָה

שָׂרוּעַ הָעוֹלָם אוֹבֵד חוּשִׁים,

אֲבָל גּוּפוֹ זָרוּעַ

נְקוּדוֹת שֶׁל אוֹר מָרִיר,

בּוֹרְקוֹת כָּל פַּעַם שֶׁאַנְשֵׁי הַצֶּדֶק

מַחֲלִיפִים אֶת מִסְרֵיהֶם.

יוּתַר נָא לִי, כְּמוֹתָם עָשׂוּי

מֵאֶרוֹס וְעָפָר,

נָצוּר וּמְאֻיָּם כָּמוֹהֶם

בִּשְׁלִילָה וּבְיֵאוּשׁ,

לִשְׁלֹחַ לֶהָבָה לְאוֹת רָצוֹן.